ניוזלטר יוני 2010
	עד כמה אנו שולטים על ההחלטות שלנו, ואיך זה מתקשר ללמידה?
	מאת: אורן סבידור, מפתח תוצרי למידה בעולם העסקים, חברות עסקיות וארגונים מתנהלים ופועלים על בסיס קשת נרחבת של שיקולים והחלטות רציונאליות: עלות-תועלת, רווח-הפסד, תפוקה, יעילות, ניהול סיכונים, ועוד. הדבר נכון גם לחיינו היומיומיים: לפני שאנו מחליטים לקנות מוצר מסוים אנו משווים מחירים, בודקים איכויות, לוקחים בחשבון משתנים רבים ורק אז מקבלים החלטה האם לקנות או לא, ואם כן אז מה לקנות ואיפה. אנו נחליט לאיזה בית-ספר נרשום את ילדינו, היכן לקנות דירה, לאן נטוס הקיץ הקרוב, ונחליט החלטות קטנות כגדולות לפי אותו מנגנון של שיקולים הגיוניים שמנחה אותנו לפעול. אך עד כמה השיקולים שעומדים מאחורי החלטותינו הם אכן שיקולים רציונאליים? עד כמה אנו פועלים בצורה הגיונית ובאיזו מידה אנו שולטים באמת על החלטותינו? לאחרונה צפיתי בהרצאה שנתן פרופ' דן אריאלי, מרצה לכלכלה התנהגותית, בה הוא דיבר על אופן החלטות "רציונאליות", ועד כמה ההתנהגות אותה אנו תופסים כ"רציונאלית", אינה בהכרח התנהגות כזו. ובכן, אם אסכם את התמצית של מה שנטען בהרצאה, ואני ממליץ בחום לפנות לכם כ-17 דקות כדי לשמוע אותה, אז הטענה המרכזית היא שמרבית ההחלטות שאותן אנו מקבלים בחיינו, הן החלטות שתוצאותיהן כבר מוגדרות לנו מראש, ואין זה באמת רצוננו החופשי שמניע אותנו לקבל החלטה זו או אחרת. כן, זה אכן נשמע כמו תובנה מרחיקת לכת, מרעישה ואף מדאיגה במקצת, אך הדוגמאות שניתנו מדברות בעד עצמן. דוגמה אחת מתוך רבות אותה מציין אריאלי, היא על מחקר שנערך על פני חתך נרחב של מדינות אירופאיות, ובדק את אחוז האנשים שציינו כי יהיו מוכנים לתרום את איבריהם לאחר מותם. תוצאות המחקר הראו כי המדינות השונות נחלקו ל-2 קבוצות עיקריות: קבוצה אחת היא מדינות בהן אחוז המוכנות לתרום איברים הוא גבוה מאוד, וקבוצה שנייה בה אחוז המוכנות נמוך יחסית. נשאלת השאלה מדוע מדינות שנחשבות דומות מבחינה תרבותית יראו תוצאות שונות כל כך במוכנותן לתרום איברים? ובכן, בדקו ומצאו כי יש הבדל קל בטופס המילוי של משרד הרישוי בו קיים הסעיף של תרומת איברים. במדינות בהן אחוז המוכנות לתרום היה נמוך – היה על המועמד לסמן V בתיבת הסימון שאמרה "סמן אם ברצונך לתרום איברים". זאת בעוד שבטופס של המדינות בהן אחוז המוכנות הגבוה אמר: "סמן אם אין ברצונך לתרום איברים", כך יצא שמי שלא סימן כלום בתיבת הסימון, הפך למעשה לחבר בקבוצת התורמים. המסקנה מהמחקר היא, שבמצבים בהם עומדת לפנינו החלטה קשה, הנטייה היא ללכת אחרי ברירת המחדל, ולא לגרום לשינוי פעיל במסלול שכביכול נקבע לנו. מסקנה זו גרמה לי לחשוב, עד כמה אנו מודעים להחלטות שאנו מקבלים? באיזו מידה אנשים אחרים שולטים לנו על קבלת ההחלטות? והאם באמת יש דבר כזה "בחירה חופשית"? האם גם בלמידה מידת ה"תפיסה" שלנו יכולה להיות קבועה מראש? או במילים אחרות, האם אנו בתור מפתחי למידה יכולים לשלוט יותר על תוצאות הלמידה אותה נפתח ונעביר? תשובות חד משמעיות לשאלות אלו אולי לא אקבל, אך בהחלט ניתן להפיק מכל זה מספר תובנות: ראשית כל, עלינו להכיר במגבלותינו הקוגניטיביות, ולהבין שבכל הנוגע להחלטות, בין אם החלטות יומיומיות או החלטות עסקיות, תפיסתנו מושפעת מגורמים חיצוניים, וככל שנהייה מודעים להשפעות אלו, החלטותינו עשויות להיות בריאות יותר. שנית, אם נקשר זאת חזרה לעולם הלמידה, כאשר עוסקים אנו בלמידה אפקטיבית עלינו להתמודד עם אתגרים רבים. עלינו להעביר כמויות רבות של מידע ללומד, וליישם "תחבולות" שונות בתוצרי הלמידה לצורך העברת המידע. לכן, עלינו לשאוף להכיר יותר ויותר את הגורמים החיצוניים לנו המשפיעים לנו על התודעה. כך נוכל ליישם גורמים אלו לטובתנו, ולייצר כלים נוספים ללמידה אפקטיבית. לקישור להרצאה המלאה, לחצו כאן.