 |
 |
הכנס השנתי ה- 13 להדרכה בישראל
חדשנות, יצירתיות ופתרון בעיות
מאת: אורית וולף
בעידן זה של המילניום השלישי, בו מילת המפתח היא חדשנות- איננו יכולים להסתפק עוד ברכישת אינפורמציה ומידע. עלינו לרכוש כלים מובנים לגילוייה ופיתוחה של החשיבה
על מנת שנוכל לייצר ולא רק להגיב. כאנשי מפתח בתחום ההדרכה הארגונית עלינו לראות בתפקידנו תהליך אקטיבי של התחדשות, עשייה ופעולה. רק תהליך עשיר זה עשוי להביא
אדם לרכישת ידע ולא רק מידע.
אם נבחן את המילה "יצירה" או "יצירתיות" לא נוכל שלא להודות כי האסוציאציה הראשונית החולפת במוחנו היא אותה אסוציאציה של דבר מה ייחודי במינו, נשגב, נדיר, המעורר בנו
לעיתים אף קינאה סמויה בדבר אותה יכולת או כשרון מבורך. יתרה מזאת, לא אחת נוטים אנו לשייך את המושג יצירתיות עם אמנות. אך למעשה, בהסתכלות שנייה, נגלה כי
מילים אלו אינם אלא נגזרות מהשורש י.צ.ר. אותו כוח בלתי נשלט, פורץ, הגלום באדם מעצם טבעו ויום היוולדו.
מה משמעותה של אותה סתירה בין מרכיביה האמיתיים של היצירתיות לבין תפיסתנו אותה? מדוע איננו רואים את היצירתיות כדבר הנובע בראשיתו מהיצר שבתוכנו?
מדוע איננו רואים כי היצירתיות היא כוח הגלום בכל אחד מאתנו כשם שכולנו משופעים ביצרים? מה מונע מאתנו וכיצד נוכל כחברה וכפרטים להביא עצמנו לתפוקה יצירתית
גדולה יותר? על שאלות אלו ואחרות ננסה לענות במאמר זה.
בכל אדם ובכל עובד, אם כן, ישנם כוחות יצירתיות ומקוריות גדולים עמם הוא נולד, אלא שההבדל בין אנשים טמון במידת המודעות שלהם לכוחותיהם אלו. לא בכדי טען פרויד
ורבים מעמיתיו חוקרי הפסיכולוגיה, כי אמנים, סופרים, ואנשים בעלי מקוריות רעיונית מאופיינים במודעות רבה ליצרים שלהם, ועוסקים פחות בהדחקתם. דומה כי לא ניתן
ללמד יצירתיות במובנה הקונבנציונאלי של המילה "למידה", שכן לא מדובר ברכישת מידע אובייקטיבי זה או אחר. המונח הראוי יותר לשימוש בבואנו לדבר על יצירתיות
היינו: חשיפה, שכן היצירתיות והיצר המניע אותה אגורים עמוק בתוכנו. האתגר הוא להשכיל ולדעת כיצד לחשוף אותם ולהוציאם החוצה. נמשל הדבר לפסיפס
מרהיב ביופיו המכוסה בשכבות רמות של חול ואבנים. בל נשלה עצמנו כי המשימה קלה היא. לאחדים מאתנו אותן שכבות של 'חול ואבנים' מייצגות חסמים מעטים ולאחרים
אלו הן שכבות של קיבעונות ומסגרות נוקשים שהתפתחו במשך שנים. מטרתנו אפוא, היא להבין את החסמים הקולקטיביים והסובייקטיביים שבהם אנו לכודים ולמצוא את
התנאים האולטימטיביים להוצאת היצירתיות מקרבנו.
דומה כי מכל קשת האוכלוסייה, ילדים הם הקרובים ביותר לקשר עם החושים והיצרים שבם. הם מאופיינים בספונטאניות, פתיחות, העזה, דמיון, הסתכנות וחקירה בלתי פוסקת.
זאת ועוד, הם נוטים לא פעם להביך אותנו כמבוגרים ולבצע פרובוקציות. הם אינם מפחדים לנסות, לטעום, לחוש, לגעת, לברר ולשאול ללא הרף (חשוב לציין כי ילדים מתקשים
בהפנמת המילה 'פרובוקציה' שכן פרובוקציה מתקיימת רק כאשר הננו עושים דבר מה שאינו עומד בקנה אחד עם הנורמות והכללים של החברה, התרבות, והזמן בהם
אנו חיים. כל עוד לא קיימת הפנמה של אותן מסגרות- אין מה לשבור). דומני כי היינו מוכנים כמבוגרים 'לשלם' הרבה כדי להחזיר עבורנו ולו מחצית מהתכונות הללו. לא פלא
שאנו משייכים פעולות יצירתיות רבות עם עולמם של הילדים. כיצד אם כן, אנו מאבדים את אותן תכונות טבעיות הנצרכות כל כך של עולם הילדים? פיקאסו היטיב לחדד את
התעלומה באומרו: "כל ילד הוא אמן. הבעיה היא איך יישאר אמן כאשר הוא מתבגר".
אם נערוך ניסוי פשוט ונושיב מבוגר מול כלי נגינה אקזוטי שמעולם לו ראה מימיו, נראה כי הצורך שלו לנסות ולנגן בו יהיה מועט מאוד. הוא ינקוט בכל אמצעי הזהירות ויעבור
זמן לא קצר עד שלא יירתע ויפיק צליל כלשהו. אם הדוגמא הזו נראית מוגזמת במידת מה, הרי במצב בו נבקש ממבוגר לנגן בכלי מוכר עבורו כפסנתר, התוצאות לא יהיו
שונות במידה ניכרת. הביישנות, החששות ורגשות המבוכה יעלו על כל יצר טבעי וחבוי להתנסות בנגינה. לעומת זאת, אם נערוך את אותו ניסוי על ילד- התוצאה תהיה
הפוכה לגמרי. ילדים לא יחששו לנגוע בכלי, לנסות להפיק ממנו צלילים ואף לאלתר בו תוך דקות מספר. יתרה מכך, הריכוז, אובססיות ההתמדה והנחישות להמשיך
ולהתנסות בכלי תופיע כמאפיין עקבי אצל אחוז רב מאוד של הילדים.
דומה כי לעיתים קרובות מדי אנו נוטים לראות כמבוגרים את יכולת ההבכה, הפרובוקציה והנדנוד' המאפיינים ילדים, כיכולות ותכונות שליליות שיש לרסנם במהרה ולהוקיעם.
אין ספק כי בחברה מערבית תקנית יצרים בלתי מרוסנים מובילים להרס רב יותר מאשר ליצירה. אך האם עלינו לרסנם במאת האחוזים? האם לא ניתן לראות בתכונות אלו
גם פן חיובי והכרחי ליצירתיות, ויהא קטן ככל שיהיה? האם ריסון הנדנוד' אינו גורם בד בבד לריסון יצר החקירה ושאילת השאלות החיונית כל כך לפיתוח החשיבה, הדמיון והידע?
אין זה מפתיע כי המילה הפופולארית ביותר בקרב ילדים עד גיל שש היא: למה? בעוד שהמילה הפופולארית בגילאים מאוחרים יותר נהפכת ל: 'ככה'...
הפסיכולוג מסלאו ( Maslow, 1954)יצא בקריאה מפתיעה אך מאלפת כבר בשנות החמישים כי אחד התנאים החשובים ליצירתיות הוא היכולת להיות במצב של מבוכה.
זו אמירה מביכה אך חשובה ביותר, כיוון שמחזקת היא את ההבנה שיצירתיות מתרחשת מחוץ לדפוסי חשיבה או ליתר דיוק: יצירתיות מתרחשת כאשר אנו שוברים דפוסי
חשיבה קיימים, או מאחדים דפוסי חשיבה קיימים עם אחרים שמעולם לא חוברו קודם לכן. מהו דפוס אם לא מערכת הגנה, ומהי מבוכה אם לא חוסר משאבי הגנה וכיסוי?
שהייה במצב של מבוכה כרוכה בחוסר ידיעה ובחוסר וודאות הגוררים עמם בהמשך גם חוסר בטחון. כמבוגרים אנו נוטים לשייך ידיעה עם כוח ושליטה. אדם שאינו בקיא
בנעשה ואינו אוגר באמתחתו תשובות לשאלות 'קשות' נחשב פעמים רבות מדי כחלש בחברה המערבית של שנות האלפיים. מכאן שהמבוכה נתפסת בתודעתנו או בתת הכרתנו
כחולשה שצריך להכחידה ולא כפתח להטלת ספק ביקורתי בידוע ובמוכר.
אחד החסמים המהותיים ביותר בעולם החשיבה של החברה המערבית הוא הפחד מטעויות. לא נחדש באבחנה כי אנו חיים בחברה תחרותית, הישגית ותועלתנית השואפת
בעידן זה של האלף השלישי למצוינות, שלמות ביצועים, ומעל לכל- לתוצאתיות. אנחנו מחונכים להשיג תוצאות בדרך הקצרה, החסכונית והמהירה ביותר. הבעיה מתעוררת
כאשר אט אט אנו מפנימים מאפיינים אלו כערכים וכמודלים חד משמעיים להצלחה. אם נשכיל להתבונן בהתנהגותם של ילדים, נבחין כי הפחד מאיבוד שליטה ועשיית שגיאות או
טעויות כמעט שאינו קיים, שכן ילדים צעירים עדיין אינם נוטים להיות שבויים בתבניות ודפוסי חשיבה קבועים העוצרים את הדרור לביטויי קומוניקציה ראשוניים. הם עדיין
עוסקים במלאכת שאיבת מידע ומילוי דפוסי חשיבה. ההתנסות, התעייה והטעיה הם המנחים את מעשיהם ומטווים את דרכם. אין הכוונה כי נפריז ונתיילד מחדש, אך דומה כי
רק ייטב אם נאמץ לנו תכונות מספר חיוניות מעולם הצעירים. מעניין כי בתרבות העסקים היפנית, הנודעת בקשיחותה, בדייקנותה ובמהימנות תוצאותיה, מטפלים באופן שונה
באדם ששגה. בסתירה אולי לציפיותינו כי יפוטר או יורד בדרגה, התרבות היפנית ממנה את אותו עובד שגרם לטעות להיות ראש הצוות האחראי על תיקונה. מדיניות זו עולה
בקנה אחד עם התפיסה היוריסטית הרואה בטעות הזדמנות ולא משגה - הזדמנות להתנסות חדשה ולבחינת אפיקים נוספים.
מוסיקאי הג'ז הנודע, מיילס דייויס1, נהג לומר:
''Do not fear mistakes. There are none" נזכור כי איננו 'עושים' טעויות. 'הטעות' נחשבת ככזו רק מתוך שפיטה סובייקטיבית רטרואקטיבית לאחר מבחני הזמן,
אך לעולם אינה מתרחשת בזמן התהוותה הרגעי. אין כוחה של טעות אלא לאחר מעשה וראייה לאחור. אם נחזור לעולם החשיבה המערבי, נראה כי יש בכוחנו ללמוד מעולמם
של הצעירים ולאפשר לעצמנו מתוך לגיטימציה רצונית, את חופש החוויה והתעוזה. את מקום ההטפה להימנעות מטעויות צריך למלא החופש להתנסות ובמקום ללמד את
עובדינו לא לטעות, צריכים אנו להכשירם כיצד לנהוג בשעת הפתעה, להתמודד עם החדש ולקבל את הבלתי צפוי במערכה העסקית והמקצועית.
לא רק הפחד מטעויות הוא המשתק את היצרים שבתוכנו. גם אופי החשיבה המערבי בעידן הטכנולוגי תורם לעיבוי החסמים היצירתיים. אנו חיים בעידן בו קצב המידע מתעדכן
במהירויות שיא המכפילות עצמן מדי חדש בחדשו. הצורך בהדבקת הפערים ובהשלמת החסר גורם לרבים מאתנו להיהפך לצרכני מידע בלתי פוסקים. לרוב אנו נוטים להתמקצע,
למיין ולהתבצר בתחום ממוקד על מנת להקל על המשימה. מבלי משים, אנחנו נוקטים בחשיבה ריאקטיבית (תגובתית) המלווה בעודף שיפוטיות: נכון/ לא נכון, צודק/ לא צודק,
יפה/ לא יפה, טוב/ רע וכן הלאה. המציאות כמעט מחייבת אותנו בדרך בוררת זו, אך בד בבד גורמת לנו יותר להגיב והרבה פחות לייצר. אנחנו מלאים במידע -
אך מעטים בידע ובתובנה.
המושגים הללו של טוב/ רע, נכון- ושאינו נכון, אינם מוצאים את מקומם בשיח היצירתי של המאה ה -21. אלו מושגים המרמזים על קיומה של אפשרות אחת בלבד הקבועה מראש.
הייחודיות של היצירה היא בחוסר שלילתה את קיומו הלגיטימי של השונה והאחר. היא ניזונה מיכולת הפרשנות האישית ומהידיעה כי איננו יכולים לשים פעמינו בידוע,
בנכון או ברצוי. יחד עם זאת, יכולים אנו אף יכולים, להשקיע ברכישת כלי ההתמודדות הנצרכים לאותן שעות של מצוקה ולפתח ראייה כוללת שתסייע עבורנו בשינוי דפוסים
ופתרון בעיות.
האימה הגדולה ביותר היא לא החסמים עצמם אלא העוורון המסמא בהדרגה את עיננו מראייה ביקורתית את עצמנו, כדברי הפילוסוף ההודי, יידו קרישנמורטי: "האדם הבור אינו
האדם חסר ההשכלה, אלא האדם שאינו מכיר את עצמו".2 אנו מסרבים להבין ולהכיר במחיר העצום שאנחנו משלמים על מנת לזכות בהכרתה ובאישורה של החברה למעשינו.
אנחנו מסרבים לבחון את אותן תופעות הלוואי של התועלתנות הבלתי פוסקת ואנחנו מסרבים להכיר באותו איד דחוק, או באותו ילד קטן שבתוכנו הרוצה ליצור, לפרוץ ולהעיז.
בעשורים האחרונים אנו עדים להופעתן של אגודות וארגונים רבים לפיתוח הסובלנות ההדדית. ראייה עמוקה תלמדנו כי הדבר אינו מקרי או נתון אופנתי חולף. הצורך בפיתוח
שיח תרבותי, בפיתוח סבלנות וסובלנות הדדית בולט היום לעין ארוך. אנחנו עדים לתופעות חריפות של אלימות פיסית ומילולית. אנשים מתקשים להבחין בין הכרת דעותיו
של היריב לבין הסכמה להם. יותר מאשר מביעים את דעותיהם שלהם, עסוקים הם בשלילת היריב והפרכת דבריו. הבלבול והמתחים בעיצומם. אך לא יפלא הדבר.
דפוסי החשיבה הנוקשים נותנים אותותיהם. התבצרותם של אנשים בעמדה אחת ויחידה ללא סדקים לביקורת והטלת ספק אישית הינה חזקה יותר מתמיד.
כיצד נוכל לכבד את דעותיהם של יריבינו בעוד איננו מעניקים לגיטימציה למכלול דעותינו אנו? כמה מאתנו מסוגלים לחיות 'בהרמוניה' עם מכלול דעות ללא החלטה וודאית?
ההבנה כי הדחקתן של התנגדויות פנימיות טבעיות אינה רצויה היא המפתח לקבלה אישית, ולצידה הידיעה כי אין אמת אחת וודאית ונכונה, היא היא המאפשרת קיום סובלנות
שראשיתו ביחסי אדם עם עצמו. לא בכדי אחד המאפיינים הבולטים של האנשים היוצרים הוא הקשר התוך אישי ודומני כי לא אטעה אם אומר כי אנשים בעלי קשר תוך- אישי חזק
נוטעים את הגרעין ליצירת קשר בין - אישי בריא יותר. החיים היום הם בעידן בו קצב לקיחת החלטות וביצוען מתרחש בזמן אמת. המדיומים הטכנולוגיים, ובראשם האינטרנט מאפשרים
לנו לרכוש מידע, להעבירו ולבצע עסקאות ללא צורך כביכול בקשר בין אישי. יחד עם זאת, יותר ויותר מחקרים מוכיחים כי העסקאות הגדולות באמת- דינם שיתבצעו פנים מול פנים תוך
דגש על סינרגיה בין אישית.
אמנים, ובמיוחד מוסיקאים, יודעים היטב כי אין דרך אחת לביצוע יצירה מוסיקאלית. אנחנו עדים ליצירות רבות ומפורסמות האוצרות בחובן עשרות ביצועים מוקלטים. כל ביצוע שונה
מרעהו בעוד שהתווים נשארים אותם תווים. יתרה מזאת, כל נגן מקצועי יודע כי לא יהיה זה נכון לנסות לשחזר את הופעתו המעולה שהתקיימה יום קודם לכן. אמנות היצירתיות לעולם
אינה מגלמת בחובה שחזור. השחזור שייך הוא למלאכת האומנות בעוד שהגדולה שביצירתיות היא ההתנסות והעשייה המתחדשת תוך סבלנות וסובלנות לטעויות ותעיות. אין אנו
יכולים שלא להזכיר את אותו מנהל
המנהל זה מכבר עשרים שנה ומתרברב בקביעותו עתיקת יומין זו. האם אכן אותו מנהל עובד עשרים שנה או שמא מנהל הוא שנה כפול עשרים? האם הוא נתון ליצירת חדש או
לשחזור קבוע ושעתוק הישן, המוכר והבטוח?
יצירתיות אינה עוסקת בבטיחות. היא עוסקת בהסתכנות, בחקירה מתמדת ובקשר רצוף עם צרכים ויצרים. הפעילות האקטיבית הינה אחד מתנאיה ההכרחיים, שכן היצירתיות
אינה טמונה בעשוי אלא בעשייה. הצורך האנוש י להסתגלות והתקבעות נובע מהצורך הטבעי למילויים של דפוסי חשיבה. אך בד בבד עם רכישת ידע ומילוי דפוסים עלינו לאפשר
חשיבה ביקורתית פתוחה לבחינה מודעת ומעשית של טיב התבניות והדפוסים הנרכשים.
נזכור כי הן היצר והן היצירה מבטאים רצונות, מאווים וכמיהה לסיפוק והגשמה עתידית. הכיוון הוא תמיד מזרחה ולעולם לא מערבה. עתיד ולא עבר. האויבים הגדולים ביותר
של היצר והיצירה הם אובדן האון, האדישות, הייאוש וההשלמה. בל נשקוט על שמרינו, ונחרוט בלבנו את מילותיו של סנקה: "לא בגלל שהדברים קשים איננו מעיזים.
בגלל שאיננו מעיזים הדברים קשים".
הערות:
על מנת שנוכל לייצר ולא רק להגיב. כאנשי מפתח בתחום ההדרכה הארגונית עלינו לראות בתפקידנו תהליך אקטיבי של התחדשות, עשייה ופעולה. רק תהליך עשיר זה עשוי להביא
אדם לרכישת ידע ולא רק מידע.
אם נבחן את המילה "יצירה" או "יצירתיות" לא נוכל שלא להודות כי האסוציאציה הראשונית החולפת במוחנו היא אותה אסוציאציה של דבר מה ייחודי במינו, נשגב, נדיר, המעורר בנו
לעיתים אף קינאה סמויה בדבר אותה יכולת או כשרון מבורך. יתרה מזאת, לא אחת נוטים אנו לשייך את המושג יצירתיות עם אמנות. אך למעשה, בהסתכלות שנייה, נגלה כי
מילים אלו אינם אלא נגזרות מהשורש י.צ.ר. אותו כוח בלתי נשלט, פורץ, הגלום באדם מעצם טבעו ויום היוולדו.
מה משמעותה של אותה סתירה בין מרכיביה האמיתיים של היצירתיות לבין תפיסתנו אותה? מדוע איננו רואים את היצירתיות כדבר הנובע בראשיתו מהיצר שבתוכנו?
מדוע איננו רואים כי היצירתיות היא כוח הגלום בכל אחד מאתנו כשם שכולנו משופעים ביצרים? מה מונע מאתנו וכיצד נוכל כחברה וכפרטים להביא עצמנו לתפוקה יצירתית
גדולה יותר? על שאלות אלו ואחרות ננסה לענות במאמר זה.
בכל אדם ובכל עובד, אם כן, ישנם כוחות יצירתיות ומקוריות גדולים עמם הוא נולד, אלא שההבדל בין אנשים טמון במידת המודעות שלהם לכוחותיהם אלו. לא בכדי טען פרויד
ורבים מעמיתיו חוקרי הפסיכולוגיה, כי אמנים, סופרים, ואנשים בעלי מקוריות רעיונית מאופיינים במודעות רבה ליצרים שלהם, ועוסקים פחות בהדחקתם. דומה כי לא ניתן
ללמד יצירתיות במובנה הקונבנציונאלי של המילה "למידה", שכן לא מדובר ברכישת מידע אובייקטיבי זה או אחר. המונח הראוי יותר לשימוש בבואנו לדבר על יצירתיות
היינו: חשיפה, שכן היצירתיות והיצר המניע אותה אגורים עמוק בתוכנו. האתגר הוא להשכיל ולדעת כיצד לחשוף אותם ולהוציאם החוצה. נמשל הדבר לפסיפס
מרהיב ביופיו המכוסה בשכבות רמות של חול ואבנים. בל נשלה עצמנו כי המשימה קלה היא. לאחדים מאתנו אותן שכבות של 'חול ואבנים' מייצגות חסמים מעטים ולאחרים
אלו הן שכבות של קיבעונות ומסגרות נוקשים שהתפתחו במשך שנים. מטרתנו אפוא, היא להבין את החסמים הקולקטיביים והסובייקטיביים שבהם אנו לכודים ולמצוא את
התנאים האולטימטיביים להוצאת היצירתיות מקרבנו.
דומה כי מכל קשת האוכלוסייה, ילדים הם הקרובים ביותר לקשר עם החושים והיצרים שבם. הם מאופיינים בספונטאניות, פתיחות, העזה, דמיון, הסתכנות וחקירה בלתי פוסקת.
זאת ועוד, הם נוטים לא פעם להביך אותנו כמבוגרים ולבצע פרובוקציות. הם אינם מפחדים לנסות, לטעום, לחוש, לגעת, לברר ולשאול ללא הרף (חשוב לציין כי ילדים מתקשים
בהפנמת המילה 'פרובוקציה' שכן פרובוקציה מתקיימת רק כאשר הננו עושים דבר מה שאינו עומד בקנה אחד עם הנורמות והכללים של החברה, התרבות, והזמן בהם
אנו חיים. כל עוד לא קיימת הפנמה של אותן מסגרות- אין מה לשבור). דומני כי היינו מוכנים כמבוגרים 'לשלם' הרבה כדי להחזיר עבורנו ולו מחצית מהתכונות הללו. לא פלא
שאנו משייכים פעולות יצירתיות רבות עם עולמם של הילדים. כיצד אם כן, אנו מאבדים את אותן תכונות טבעיות הנצרכות כל כך של עולם הילדים? פיקאסו היטיב לחדד את
התעלומה באומרו: "כל ילד הוא אמן. הבעיה היא איך יישאר אמן כאשר הוא מתבגר".
אם נערוך ניסוי פשוט ונושיב מבוגר מול כלי נגינה אקזוטי שמעולם לו ראה מימיו, נראה כי הצורך שלו לנסות ולנגן בו יהיה מועט מאוד. הוא ינקוט בכל אמצעי הזהירות ויעבור
זמן לא קצר עד שלא יירתע ויפיק צליל כלשהו. אם הדוגמא הזו נראית מוגזמת במידת מה, הרי במצב בו נבקש ממבוגר לנגן בכלי מוכר עבורו כפסנתר, התוצאות לא יהיו
שונות במידה ניכרת. הביישנות, החששות ורגשות המבוכה יעלו על כל יצר טבעי וחבוי להתנסות בנגינה. לעומת זאת, אם נערוך את אותו ניסוי על ילד- התוצאה תהיה
הפוכה לגמרי. ילדים לא יחששו לנגוע בכלי, לנסות להפיק ממנו צלילים ואף לאלתר בו תוך דקות מספר. יתרה מכך, הריכוז, אובססיות ההתמדה והנחישות להמשיך
ולהתנסות בכלי תופיע כמאפיין עקבי אצל אחוז רב מאוד של הילדים.
דומה כי לעיתים קרובות מדי אנו נוטים לראות כמבוגרים את יכולת ההבכה, הפרובוקציה והנדנוד' המאפיינים ילדים, כיכולות ותכונות שליליות שיש לרסנם במהרה ולהוקיעם.
אין ספק כי בחברה מערבית תקנית יצרים בלתי מרוסנים מובילים להרס רב יותר מאשר ליצירה. אך האם עלינו לרסנם במאת האחוזים? האם לא ניתן לראות בתכונות אלו
גם פן חיובי והכרחי ליצירתיות, ויהא קטן ככל שיהיה? האם ריסון הנדנוד' אינו גורם בד בבד לריסון יצר החקירה ושאילת השאלות החיונית כל כך לפיתוח החשיבה, הדמיון והידע?
אין זה מפתיע כי המילה הפופולארית ביותר בקרב ילדים עד גיל שש היא: למה? בעוד שהמילה הפופולארית בגילאים מאוחרים יותר נהפכת ל: 'ככה'...
הפסיכולוג מסלאו ( Maslow, 1954)יצא בקריאה מפתיעה אך מאלפת כבר בשנות החמישים כי אחד התנאים החשובים ליצירתיות הוא היכולת להיות במצב של מבוכה.
זו אמירה מביכה אך חשובה ביותר, כיוון שמחזקת היא את ההבנה שיצירתיות מתרחשת מחוץ לדפוסי חשיבה או ליתר דיוק: יצירתיות מתרחשת כאשר אנו שוברים דפוסי
חשיבה קיימים, או מאחדים דפוסי חשיבה קיימים עם אחרים שמעולם לא חוברו קודם לכן. מהו דפוס אם לא מערכת הגנה, ומהי מבוכה אם לא חוסר משאבי הגנה וכיסוי?
שהייה במצב של מבוכה כרוכה בחוסר ידיעה ובחוסר וודאות הגוררים עמם בהמשך גם חוסר בטחון. כמבוגרים אנו נוטים לשייך ידיעה עם כוח ושליטה. אדם שאינו בקיא
בנעשה ואינו אוגר באמתחתו תשובות לשאלות 'קשות' נחשב פעמים רבות מדי כחלש בחברה המערבית של שנות האלפיים. מכאן שהמבוכה נתפסת בתודעתנו או בתת הכרתנו
כחולשה שצריך להכחידה ולא כפתח להטלת ספק ביקורתי בידוע ובמוכר.
אחד החסמים המהותיים ביותר בעולם החשיבה של החברה המערבית הוא הפחד מטעויות. לא נחדש באבחנה כי אנו חיים בחברה תחרותית, הישגית ותועלתנית השואפת
בעידן זה של האלף השלישי למצוינות, שלמות ביצועים, ומעל לכל- לתוצאתיות. אנחנו מחונכים להשיג תוצאות בדרך הקצרה, החסכונית והמהירה ביותר. הבעיה מתעוררת
כאשר אט אט אנו מפנימים מאפיינים אלו כערכים וכמודלים חד משמעיים להצלחה. אם נשכיל להתבונן בהתנהגותם של ילדים, נבחין כי הפחד מאיבוד שליטה ועשיית שגיאות או
טעויות כמעט שאינו קיים, שכן ילדים צעירים עדיין אינם נוטים להיות שבויים בתבניות ודפוסי חשיבה קבועים העוצרים את הדרור לביטויי קומוניקציה ראשוניים. הם עדיין
עוסקים במלאכת שאיבת מידע ומילוי דפוסי חשיבה. ההתנסות, התעייה והטעיה הם המנחים את מעשיהם ומטווים את דרכם. אין הכוונה כי נפריז ונתיילד מחדש, אך דומה כי
רק ייטב אם נאמץ לנו תכונות מספר חיוניות מעולם הצעירים. מעניין כי בתרבות העסקים היפנית, הנודעת בקשיחותה, בדייקנותה ובמהימנות תוצאותיה, מטפלים באופן שונה
באדם ששגה. בסתירה אולי לציפיותינו כי יפוטר או יורד בדרגה, התרבות היפנית ממנה את אותו עובד שגרם לטעות להיות ראש הצוות האחראי על תיקונה. מדיניות זו עולה
בקנה אחד עם התפיסה היוריסטית הרואה בטעות הזדמנות ולא משגה - הזדמנות להתנסות חדשה ולבחינת אפיקים נוספים.
מוסיקאי הג'ז הנודע, מיילס דייויס1, נהג לומר:
''Do not fear mistakes. There are none" נזכור כי איננו 'עושים' טעויות. 'הטעות' נחשבת ככזו רק מתוך שפיטה סובייקטיבית רטרואקטיבית לאחר מבחני הזמן,
אך לעולם אינה מתרחשת בזמן התהוותה הרגעי. אין כוחה של טעות אלא לאחר מעשה וראייה לאחור. אם נחזור לעולם החשיבה המערבי, נראה כי יש בכוחנו ללמוד מעולמם
של הצעירים ולאפשר לעצמנו מתוך לגיטימציה רצונית, את חופש החוויה והתעוזה. את מקום ההטפה להימנעות מטעויות צריך למלא החופש להתנסות ובמקום ללמד את
עובדינו לא לטעות, צריכים אנו להכשירם כיצד לנהוג בשעת הפתעה, להתמודד עם החדש ולקבל את הבלתי צפוי במערכה העסקית והמקצועית.
לא רק הפחד מטעויות הוא המשתק את היצרים שבתוכנו. גם אופי החשיבה המערבי בעידן הטכנולוגי תורם לעיבוי החסמים היצירתיים. אנו חיים בעידן בו קצב המידע מתעדכן
במהירויות שיא המכפילות עצמן מדי חדש בחדשו. הצורך בהדבקת הפערים ובהשלמת החסר גורם לרבים מאתנו להיהפך לצרכני מידע בלתי פוסקים. לרוב אנו נוטים להתמקצע,
למיין ולהתבצר בתחום ממוקד על מנת להקל על המשימה. מבלי משים, אנחנו נוקטים בחשיבה ריאקטיבית (תגובתית) המלווה בעודף שיפוטיות: נכון/ לא נכון, צודק/ לא צודק,
יפה/ לא יפה, טוב/ רע וכן הלאה. המציאות כמעט מחייבת אותנו בדרך בוררת זו, אך בד בבד גורמת לנו יותר להגיב והרבה פחות לייצר. אנחנו מלאים במידע -
אך מעטים בידע ובתובנה.
המושגים הללו של טוב/ רע, נכון- ושאינו נכון, אינם מוצאים את מקומם בשיח היצירתי של המאה ה -21. אלו מושגים המרמזים על קיומה של אפשרות אחת בלבד הקבועה מראש.
הייחודיות של היצירה היא בחוסר שלילתה את קיומו הלגיטימי של השונה והאחר. היא ניזונה מיכולת הפרשנות האישית ומהידיעה כי איננו יכולים לשים פעמינו בידוע,
בנכון או ברצוי. יחד עם זאת, יכולים אנו אף יכולים, להשקיע ברכישת כלי ההתמודדות הנצרכים לאותן שעות של מצוקה ולפתח ראייה כוללת שתסייע עבורנו בשינוי דפוסים
ופתרון בעיות.
האימה הגדולה ביותר היא לא החסמים עצמם אלא העוורון המסמא בהדרגה את עיננו מראייה ביקורתית את עצמנו, כדברי הפילוסוף ההודי, יידו קרישנמורטי: "האדם הבור אינו
האדם חסר ההשכלה, אלא האדם שאינו מכיר את עצמו".2 אנו מסרבים להבין ולהכיר במחיר העצום שאנחנו משלמים על מנת לזכות בהכרתה ובאישורה של החברה למעשינו.
אנחנו מסרבים לבחון את אותן תופעות הלוואי של התועלתנות הבלתי פוסקת ואנחנו מסרבים להכיר באותו איד דחוק, או באותו ילד קטן שבתוכנו הרוצה ליצור, לפרוץ ולהעיז.
בעשורים האחרונים אנו עדים להופעתן של אגודות וארגונים רבים לפיתוח הסובלנות ההדדית. ראייה עמוקה תלמדנו כי הדבר אינו מקרי או נתון אופנתי חולף. הצורך בפיתוח
שיח תרבותי, בפיתוח סבלנות וסובלנות הדדית בולט היום לעין ארוך. אנחנו עדים לתופעות חריפות של אלימות פיסית ומילולית. אנשים מתקשים להבחין בין הכרת דעותיו
של היריב לבין הסכמה להם. יותר מאשר מביעים את דעותיהם שלהם, עסוקים הם בשלילת היריב והפרכת דבריו. הבלבול והמתחים בעיצומם. אך לא יפלא הדבר.
דפוסי החשיבה הנוקשים נותנים אותותיהם. התבצרותם של אנשים בעמדה אחת ויחידה ללא סדקים לביקורת והטלת ספק אישית הינה חזקה יותר מתמיד.
כיצד נוכל לכבד את דעותיהם של יריבינו בעוד איננו מעניקים לגיטימציה למכלול דעותינו אנו? כמה מאתנו מסוגלים לחיות 'בהרמוניה' עם מכלול דעות ללא החלטה וודאית?
ההבנה כי הדחקתן של התנגדויות פנימיות טבעיות אינה רצויה היא המפתח לקבלה אישית, ולצידה הידיעה כי אין אמת אחת וודאית ונכונה, היא היא המאפשרת קיום סובלנות
שראשיתו ביחסי אדם עם עצמו. לא בכדי אחד המאפיינים הבולטים של האנשים היוצרים הוא הקשר התוך אישי ודומני כי לא אטעה אם אומר כי אנשים בעלי קשר תוך- אישי חזק
נוטעים את הגרעין ליצירת קשר בין - אישי בריא יותר. החיים היום הם בעידן בו קצב לקיחת החלטות וביצוען מתרחש בזמן אמת. המדיומים הטכנולוגיים, ובראשם האינטרנט מאפשרים
לנו לרכוש מידע, להעבירו ולבצע עסקאות ללא צורך כביכול בקשר בין אישי. יחד עם זאת, יותר ויותר מחקרים מוכיחים כי העסקאות הגדולות באמת- דינם שיתבצעו פנים מול פנים תוך
דגש על סינרגיה בין אישית.
אמנים, ובמיוחד מוסיקאים, יודעים היטב כי אין דרך אחת לביצוע יצירה מוסיקאלית. אנחנו עדים ליצירות רבות ומפורסמות האוצרות בחובן עשרות ביצועים מוקלטים. כל ביצוע שונה
מרעהו בעוד שהתווים נשארים אותם תווים. יתרה מזאת, כל נגן מקצועי יודע כי לא יהיה זה נכון לנסות לשחזר את הופעתו המעולה שהתקיימה יום קודם לכן. אמנות היצירתיות לעולם
אינה מגלמת בחובה שחזור. השחזור שייך הוא למלאכת האומנות בעוד שהגדולה שביצירתיות היא ההתנסות והעשייה המתחדשת תוך סבלנות וסובלנות לטעויות ותעיות. אין אנו
יכולים שלא להזכיר את אותו מנהל
המנהל זה מכבר עשרים שנה ומתרברב בקביעותו עתיקת יומין זו. האם אכן אותו מנהל עובד עשרים שנה או שמא מנהל הוא שנה כפול עשרים? האם הוא נתון ליצירת חדש או
לשחזור קבוע ושעתוק הישן, המוכר והבטוח?
יצירתיות אינה עוסקת בבטיחות. היא עוסקת בהסתכנות, בחקירה מתמדת ובקשר רצוף עם צרכים ויצרים. הפעילות האקטיבית הינה אחד מתנאיה ההכרחיים, שכן היצירתיות
אינה טמונה בעשוי אלא בעשייה. הצורך האנוש י להסתגלות והתקבעות נובע מהצורך הטבעי למילויים של דפוסי חשיבה. אך בד בבד עם רכישת ידע ומילוי דפוסים עלינו לאפשר
חשיבה ביקורתית פתוחה לבחינה מודעת ומעשית של טיב התבניות והדפוסים הנרכשים.
נזכור כי הן היצר והן היצירה מבטאים רצונות, מאווים וכמיהה לסיפוק והגשמה עתידית. הכיוון הוא תמיד מזרחה ולעולם לא מערבה. עתיד ולא עבר. האויבים הגדולים ביותר
של היצר והיצירה הם אובדן האון, האדישות, הייאוש וההשלמה. בל נשקוט על שמרינו, ונחרוט בלבנו את מילותיו של סנקה: "לא בגלל שהדברים קשים איננו מעיזים.
בגלל שאיננו מעיזים הדברים קשים".
הערות:
1. Nachmanovitch, S. Free Play. Los Angeles: Tarcher, 1990.
|
2. קרישנמורטי, י. לגעת במהות. כתר, 1997. |
אורית וולף
Creative Business Solutions פסנתרנית בינלאומית