הכנס השנתי ה- 13 להדרכה בישראל

---

הצורך בטקסונומיה הוא מרכיב חשוב בכל תחום מדעי. הוא מאפשר המשגה ובהירות מחשבתית, העלאת היפותזות ובחינתן.
לנו כקהיליית מפתחי ההדרכה חשובה טקסונומיה בתחום היצירתיות גם מסיבות אלו, וגם מכיוון שאנו מקבלים הרבה פניות להדרכת
יצירתיות, וטקסונומיה בהירה תעזור לנו לנצח את הצורך האמיתי ולתת פתרונות נכונים.

בטקסונומיה יש שני מרכיבים. הראשון הוא מהות הסולם שלאורו מסתדרים סוגי היצירתיות. כאן אני מציע את המרחק של כל סוג מהאופי
הבסיס של החשיבה - האופי הדפוסי. המרכיב השני הוא אופי הסולם. ברור שסולם נומינלי לא באמת יקדם את הבנתנו בתחום, אולם
אינטרוולי איננו בר השגה, ולכן עיקר ההרצאה תתמקד בניסיון לבנות סולם אורדינלי. ההרצאה תציג ארבעה סוגים של יצירתיות ותנסה
להציע הצעה למרחק של כל אחד מהסוגים האלו מהאופי הדפוסי של החשיבה.

הסוג הראשון והנמוך ביותר בין סוגי היצירתיות הוא העלאת כמות גדולה מאוד של רעיונות בהנחה שמבניהם יעשה גם רעיון יצירתי.
הכלי המאפיין סוג זה הוא הכלי של סיעור מוחות. אני מציע שסוג זה יהיה הנמוך ביותר בסולם לא בגלל שאי אפשר להשיג יצירתיות דרכו,
אלא בגלל שהתהליך של הגעה לפתרון היצירתי אינו מתמודד בעצם עם האופי הדפוסי של החשיבה אלא פשוט מנסה לעקוף אותו
באופן כמותי.

הסוג השני בסולם הוא למרבה ההפתעה המגדיר של הסולם - האופי הדפוסי של החשיבה. הכוונה הוא ליכולת היצירתית לגלות דפוס
נסתר, יכולת המאפיינת את המדענים הגדולים לאורך ההיסטוריה כגון פיתגורס ניוטון ומנדלייב. וכך למרות הפרדוכס של הגדרת יצירתיות
דרך דפוסיות. אני מציע שזה יהיה הסוג השני והגבוה יותר של היצירתיות בגלל הגאונות הכרוכה בו.

הסוגים השלישי והרביעי של היצירתיות הם החשיבה הלאטרלית של דה בונו והחלפת הפרדיגמות שהציע תומאס קון בספרו "המבנה של
המהפכה המדעית". דה בונו מגדיר את החשיבה הלאטרלית כ"תהליך השימוש במידע אשר נועד לחולל יצירתיות ובניה מחדש הנובע
מתובנה". הכלים שהוא מציע כמייצרים את החשיבה הלאטרלית הם כלים כמו גרוי אקראי ופרובוקציה, והמושגים החשובים הם תנועה ושינוי.

פרדיגמה נהוג להגדיר כמבנה על של ידע מופשט או מבנה היררכי של ידע שבשיאו מושגים מופשטים. תהליך שינוי הפרדיגמה כרוך
בטיפול באותה חבילת נתונים תוך הצבתם במערכת חדשה של יחסים הדדיים.

קשה להגדיר מי מבין שני סוגים אלו הוא יצירתי יותר. אנסה לעשות זאת מתוך הדוגמאות משני תחומי יצירתיות: מדע ומוזיקה.
אלברט איינשטיין שלט היטב בשני הסוגים. את איזה סוג הוא העריך יותר אפשר רק לנחש מתוך תגובתו לפרדיגמה שהציג נילס בוהר
על מבנה האטום, אותה הגדיר ברמה הגבוהה ביותר של מוזיקאליות בתחום החשיבה.

האם גם תחום המוזיקה עצמו נותן את אותה התשובה על עליונותה של החלפת הפרדיגמות לעומת החשיבה הלאטרלית. לכאורה כן,
כשמאזינים למוזיקה של היידן ולעומתו לזו של בטהובן אי אפשר כמעט שלא להיסחף ביצירתיות המתפרצת של בטהובן שאין ספק ששבר
את הפרדיגמה הקלאסית. אבל בין שניהם ניצב מוצארט – בעיני המלחין היצירתי ביותר בתולדות המוזיקה. בתקופת מוצארט אסור היה
עדיין לשבור את הפרדיגמה וליצירתיות של מוצארט נותר רק המוצא הלאטרלי. אצל מוצארט מתאחד המושג של תנועה במוזיקה למושג
התנועה של דה בונו.

מי אם כן יותר יצירתי - אני משאיר זאת לכל הקוראים כי זה כנראה עניין של טעם אישי.

אהוד פינס
מתודולוג